המשפחה הצעירה הגיעה לקיבוץ כפר גילעדי, וניסתה להתאקלם ולהתמזג עם המשפחה המורחבת של הדוד מרדכי, אשתו יטה, האמריקאית ובת דודתי הקיבוצניקית רחל, אולם כנראה שקשיי השפה ושוני מחשבה ואידאולוגיה הקשו על התאקלמות משפחתנו בקיבוץ. וכשנה לאחר מכן עברה המשפחה למושב עטרות שליד ירושלים.
The young family arrived in Kibbutz Kephar-Gil`adi, and tried to assimilate into the Uncle Mordekhay’s greater family, his American wife Yeta, and my cousin Rachel, but it seemed that the difficulties to do with both language and ideology made this process difficult. After one year my family relocated to Moshav Atarot, close to Jerusalem.
אחד מזיכרונות הילדות שלי מכפר גילעדי, קשור לאחד מימיי הקיץ החמים כשהחלטתי ללכת לבדי לתפוס דגיגים בתוך צינצנת זכוכית באחד מערוצי נחל הדן שעבר ליד המשק, וכך. בעודי מהלכת בערוץ הנחל, החלקתי ומעדתי על סלע, הצינצנת נשברה, ורסיסי הזכוכית חדרו ופצעו את כף ידי שהחלה לדמם. בעודי עומדת שם מיבבת, מבוהלת, רועה בדואי שהיה בסביבה הגיע אליי במהרה, הרגיע אותי והחל לפזר את האפר מהסיגרייה שלו על הפצעים המדממים, וראה זה פלא, הדימום פסק. וכך עם יד פצועה מושטת קדימה ומאופרת בטבק שרוף חזרתי הבייתה לקיבוץ. חתכים וצלקות נשארו לעדות בכף ידי וניתן לראותם עד עצם היום הזה.
One of my childhood memories from Kibbutz Kephar-Gil`adi, from one of the hot summer days, was when I decided to go for a hike down to the local creek by myself. Armed with a glass jar in one hand, I was ready to catch fish in the stream, but before long I had slipped on a rock, and the jar’s shards penetrated the skin of my bleeding palm. Standing there tearful and frightened, a local Bedouin shepherd came quickly to my aid, calming me down and sprinkling ashes from his cigarette on my wounds, and to my wonderment the bleeding had stopped. And so, with an injured hand extended forward and ashen I returned home to the Kibbutz. The cuts and scars remained with me upon my palm, and can be seen until today.