אנחנו עומדים אל מול קברה של חנה אמנו. קשה להאמין אבל רק לפני כשנה חגגנו לאימא את יום הולדתה ה90 בהשתתפות בני המשפחה וחברים. באותו יום דברנו על תולדות חייה המאוד לא שגרתיים שבמידה רבה מאוד אופייניים לבני דורה, דור מקימי המדינה, אנשים שהאמינו במחשבה עצמאית, חדשנית ומרדנית במידה רבה. שהאמינו בנתינה למען טובת הכלל, ובעיקר בחשיבות המעשים ולא הדיבורים.
אמנו נולדה בקובה ליעקב ופרידה. אביה היה בולשביק שלחם ואף נפצע במהפכה הרוסית ובשנתיים שלאחר עלית הקומוניסטים לשלטון, הוא הבין שלמעשה שום דבר לא השתנה, והחליט לברוח עם אשתו הטריה ולהצטרף לבני משפחתו שהיגרו לארה”ב כמה שנים קודם. אולם האמריקאים שידעו על עברו הקומוניסטי שלחו אותו לקובה ל 10 שנות “הצטננות”.
בתקופה זו הוא הקים עסק מוצלח וגם אימא נולדה. אולם בתוך 10 השנים, ב 1932 כשאימא הייתה בת 6 הם החליטו לעלות לארץ ולהצטרף למרדכי, האח הצעיר של יעקב שכבר חי בקיבוץ כפר גלעדי. לאחר התנסות קצרה בחיי קיבוץ, הם רכשו משק במושב עטרות שליד רמאללה, ותוך זמן קצר הקימו משק לתפארת שבמרכזו עמדו רפת חלב גדולה, מבוססת על פרות פריזייות שיובאו מהולנד, ועל כרם של ענבי מוסקט שחורים. אימא הלכה לבית הספר הקטנטן שבמושב ומגיל צעיר השתתפה עם צבי, אחיה הגדול בעבודות המשק. איסוף ביצים בלול, חליבה, וקטיף הענבים. היא פיתחה אהבה לבעלי החיים שליוותה אותה כל חייה, ושאותה הורישה גם לנו, לילדיה, ואשר ללא ספק תרמה להחלטתי ללמוד וטרינריה.
בעקבות הפרעות של 1936 הוחלט לאמן את ילדי המושב ואימא הפכה לקשרית של המושב. ואכן, באירועי 39 כשהמושב היה תחת מתקפה, אימא שהייתה רק בת 13, טיפסה לראש מגדל המים ותקשרה עם מפקדת ההגנה בירושלים עם פנס בסימני מורס.
ב1942 בעיצומה של מלחמת העולם, אימא שהייתה בת 16 החליטה להצטרף לצבא הבריטי. ללא ידיעת הוריה היא זייפה את תעודת הלידה והתגייסה ליחידת הקשר של חיל האוויר הבריטי, ה RAF, ושירתה במצרים עד תום המלחמה.
אימא חזרה למושב, עבדה בחקלאות, ולמדה ציור ופיסול עם אמן ירושלמי ידוע. אמנות הייתה אהבתה הגדולה כל השנים. ביתה, ובתי ילדיה, ונכדיה מעוטרים בציוריה המדהימים. את אהבתה זו היא הורישה לרונית ולי, לנכדיה ואפילו לניניה. עבודות הקדרות היפות של רעות נכדתה, והפסלים שלי הם עדות לכך.
ב48 עם התקרב מועד עזיבת הבריטים את הארץ, ההתקפות על הישוב הלכו ותכפו, הנשים והילדים פונו לירושלים ורק הגברים ו4 בנות נשארו להגן על הישוב. אולם ב14 במאי הם קיבלו פקודה ממטה ההגנה לנטוש את הישוב. וכך באמצע הלילה הם השאירו מאחור בתים עם אורות דלוקים וחיות קשורות בחצר, הם עזבו והצטרפו למגיני נווה יעקב הסמוכה, ולאחר יום לחימה עקוב מדם הם המשיכו בחסות החשיכה להר הצופים. במשך שנים אימא כאבה את איבוד המשק ובעיקר את איבוד סוסה מסעוד, והכלב אמיץ שנשארו מאחור. מיד עם תום מלחמת ששת הימים נסענו לעטרות, ואימא הייתה שבורת לב כשגילתה שהירדנים הרסו את הישוב עד היסוד.
לאחר שהייה קצרה בירושלים הנצורה, חברי המושב עברו למגורים זמניים ביפו, וההורים החליטו להתיישב בתל אביב, ואימא כמובן גויסה לחיל הקשר. בתום המלחמה החלה אימא לעבוד במשרד החקלאות בקריה. באחד הערבים כשאימא יצאה עם חברתה חנה לערב שהיה אמור להיות ערב בנות, הן נפגשו עם מכריה של חנה וביניהם צבי הצעיר. אהבה ממבט ראשון פרחה ביניהם ותוך מספר חודשים הם נישאו.
שנות הנישואין הראשונות עמדו בסימן הקשים הכלכליים של תקופת הצנע. אולם לא עבר זמן רב והם התארגנו ורכשו דירה בגבעתיים והחלו להביא ילדים לעולם את רונית ואותי. באותה תקופה אבא בשיתוף עם גיסו מרדכי הקימו את מפעל ז’לסיד לחומרי בנין, שלימים היה לעסק גדול ומצליח. וכשרונית התחילה ללמוד בכיתה א’ אימא החלה לעבוד בהנהלת החשבונות במפעל.
עכשיו כבר החיים היו יותר קלים, וההורים החלו לבלות ולנסוע לטיל בארץ ובחו”ל לעיתים יותר קרובות. מה שגרם לאימא הנאה מרובה. טיולים היו סם החיים של אמא, וכך היה עד יומה האחרון, תרתי משמע.
בינתיים רונית ואני התבגרנו, יצאנו ללמוד, נישאנו, והבאנו לחנה 6 נכדים נהדרים, ואהובים שהספיקו להגיע ללויה מרחבי העולם, גלעד מארגנטינה, אריאל מאוסטרליה, רעות מאנגליה וגידי שהיה איתי כאן בארץ ורק דניאלה חסרה לנו כאן. וגם חמישה נינים מתוקים כבר יש לסבתא, שירה, אלישע, אדרה ונילי, ילדיו של אריאל, ועמית בתו של גלעד, שהייתה המתנה הכי טובה של אמא ליום הולדתה ה90, כשנולדה יומיים לפני המסיבה.
וככה בצער רב כולנו נפרדים ממך היום אמא, אולם אנו מבטיחים לך להמשיך ולחיות בדרכך המופלאה.