בסיום המלחמה ב 1945 השתחררתי מהצבא הבריטי וחזרתי הביתה לעטרות לעזור בעבודות המשק ובעיקר בחליבת הפרות והכנת הגבינה.
At the end of the war, in 1945, I was discharged from the army and returned to Atarot to help out with the work on the farm, mainly with milking the cows and the preparation of cheese.
פליטי אירופה החלו להגיע לארץ באופן חוקי ולא חוקי, והמתח שבין האוכלוסייה היהודית, הערבית והמשטר הבריטי החל לגבור, וכמובן הגיע לשיאו עם הכרזת המדינה באו”ם בכ”ט בנובמבר 1947 החיים בעטרות הפכו ליותר ויותר מתוחים והחלו ההכנות לקראת סיום המנדט ועזיבת הבריטים את הארץ. היה ברור שהמאבק להקמת המדינה היהודית הוא בלתי נמנע.
European Jewish refugees began to stream into Israel through legal and illegal means, and the tension between the Jewish population, and the Arab population and the British Mandate increased, of course this reached its pinnacle with the declaration of the state of Israel on the 29th of November 1947. Life in Atarot became more tense, especially with preparations for the end of the British Mandate and their departure from the land. It was clear that the struggle for the Jewish State was unavoidable.
עטרות הפכה ליותר ויותר מבודדת ואש נפתחה לעיתים על האוטובוס, על קו 17 של המושב, ועל רכבים אחרים. מרץ 1948 הותקפה השיירה שנסעה מירושלים למושב ו14 מחילי החי”ש שהיו אמורים לעזור בהגנת הישוב נהרגו ע”י אנשי הכנופיות.
Atarot became more and more isolated, and rounds were fired upon the moshav’s bus, line 17, as well as upon other vehicles. In March 1948, the convoy that was bound for the moshav from Jerusalem was attacked, and 14 of the soldiers from the armoured corps that were supposed to assist in the defence of the moshav were murdered by the gangs.
– the convoy that was attacked שיירת עטרות המותקפת
לא עבר זמן רב והוחלט לפנות את כל הנשים והילדים לירושלים, וכך בהגנת משוריינים בריטים עזבה אימא את ביתה בלב שבור ומלא דאגה יחד עם כל הנשים וילדי המושב. נשארנו רק 4 בנות בעלות תפקידים נחוצים במושב, וכמובן שאני עם הידע והניסיון בתקשורת נשארתי ביחד עם עוד כ50 גברי המושב וחילי התגבורת של החי”ש. כדורים ופצצות מרגמה נורו לעבר הישוב בתדירות הולכת וגוברת וכולנו תרמנו את חלקנו בתורנות השמירה וסבלנו מחוסר שינה מצטבר.
Before long, it was decided that the women and children would be evacuated to Jerusalem, and so with the protection of British armoured cars, my mum Frida, left her home, with a broken heart, and full of worry, together with all the women and children of the moshav. Only four ladies with important responsibilities stayed behind; of course, having expertise in communications I stayed behind with the more than 50 men of the moshav and the armoured corps soldier reinforcements. With increased regularity, bullets and mortar shells were fired upon us, and all of us did our part in guard duty, as time wore on so did our sleep deprivation.
אבי, יצר קשר עם האנגלים ושילם להם שוחד גבהה בכדי שיעבירו לירושלים במשוריינים את חפצי הערך שהיו לנו בבית וכן את מרבית הפרות, שלהם מצא אבא בית בטוח.
My father made contact with the English soldiers and paid large bribes to have our house items relocated to Jerusalem in the armoured cars, as well as finding a secure home for the cows.
ביום ה 14 במאי 1948 בצאת הנציב העליון את הארץ, בדרכו משדה התעופה בעטרות לחיפה, השתלטו חילי החי”ש על השדה, והודענו בשמחה למטה ההגנה בירושלים, “השדה בידינו”, לתדהמתנו קבלנו הוראה לפנות את הישוב עוד באותו לילה ולחבור למגני המושב הדתי השכן, נווה יעקב מאחר ולא היו יותר חיילים עודפים בירושלים שיהיה ניתן לשלח כתגבורת בעת צורך.
On the 14th of May, 1948, when the highest authority left the land, on his way from the Atarot light airstrip to Haifa, the soldiers of the armoured corps took control of the airstrip, and with great joy we announced to the Hagganah headquarters in Jerusalem, that the strip was ours, much to our surprise we were given the order to evacuate the moshav that very night, and to join the defenders of the nearby religious moshav, Neve Yaakov, for there were not enough soldiers in Jerusalem to send down as reinforcements.
קבלנו הוראה להשאיר הכל מאחור ולהתפנות בחשכת הלילה. את כל הכביסה שעשיתי באותו היום השארתי על החבל, את סוסי מסעוד שחררתי עם עוד סוסה ושילחתי אותם לכיוון החורשה בתקווה שינצלו, אולם את אמיצו, כלבי האהוב, נאלצתי להשאיר מאחור. בכאב רב קשרתי אותו מאחור, בחצר ביתנו. וכך השארנו את האורות דולקים ורק עם בגדינו ונישקנו עזבנו בשקט מוחלט, מלאי תיקווה לחזור הביתה בהקדם. צעדנו בחשכה כמה שעות בדרך ההרים תוך עקיפת הכפר רפאת, וחברנו למגני נווה יעקב בשעת הבוקר המוקדמת.
We were given the order to leave everything behind and to evacuate at night. All the laundry that I had done that day I left on the line, my horse Masud, I released with another horse, in the hope that if I sent them in the right direction they would be find refuge. Unfortunately I had to leave Amitzo my favourite dog behind in our house’s courtyard. And so we left our lights on, and only with the clothes on our back, we kissed and left in silence, to hopefully return home as soon as possible. We walked at night for a few hours in the mountains, so as to bypass Arab settlement Riphat, and reconnected with the defenders of Neve Yaakov in the early hours of the morning.
באור ראשון יכולנו ליראות מרחוק המוני אדם יורדים מהגבעות תוך ירי אל עטרות. וכשהם הבינו שהמושב ניטש, הם נכנסו והחלו לבזוז מכל הבא ליד. במשך השעות שאחרי אלפי ערבים נראו צועדים מהכפר נושאים חבילות על ראשיהם. ולא עבר זמן רב ועשן החל להיתמר מהישוב שהוצת ועלה בלהבות.
During first light, we were able to see from afar, a mass of people descending the hills and shooting towards Atarot. When they understood that the village had been abandoned, they began to loot whatever came to their hands. In the hours after, thousands of Arabs could be seen walking away from the Atarot, with packages of what they had stolen upon their heads. Not a long time after, the village was set afire.
destruction of the school – חורבן חצר בית הספר בעטרות
האמת שלא היה לנו זמן לכעס או להתעצב מאחר ותוך זמן קצר לאחר שהגיענו, נווה יעקב הותקפה ע”י המוני ערבים, וקרב עקוב מדם על הישרדותנו ניטש במקום. לחמנו שם כתף אל כתף עם אנשי הישוב ביום קרב שנמשך כ 14 שעות לחימה אל מול כוחות סדירים, שריון, ואלפי כפריי הסביבה. זה היה פשוט נס שנשארנו שם בחיים, אולם מספר רב של לוחמים נפצעו ונהרגו באותו היום. ובאותו הלילה עם החשכה יצאנו במסע מזורז לכיוון מזרחה, לכיוון ים המלח, בכדי להטעות את האויב, ורק לאחר מכן פנינו וצעדנו לעבר הר הצופים, לשם הגענו סחוטים ועייפים עם אור ראשון, אבל תחושת ההקלה הייתה משחררת.
The truth was that we did not have time to anger or become sad, for a short time after we had arrived, Neve Yaakov was also attacked by an Arab horde, engaging the horde meant a blood-soaked battle that was wisely eventually abandoned. We fought there, shoulder-to-shoulder with the people of Neve Yaakov, for 14 hours, against uniformed soldiers, armour, and thousands of locals from the Arab settlements of the area. It was simply a miracle that we remained alive, however a large number of defenders fell in battle or were injured that day. That night we embarked on a quick journey in an easterly direction, in the direction of the Dead Sea, in order to confuse the enemy, and only after having succeeded in doing this, did we turn and make way for Mt Scopus, we arrived there drained and tired at first light, but there was a great feeling of relief.
הצטרפנו לאימא לבית שבו גרה כבר כחודשיים. ירושלים הייתה תחת מצור כבד, וחוסר במוצרי מזון ומים הורגש בעיר. הינו יחסית ברי מזל משום שבבית שבו גרנו הייתה באר בחצר, כך שלא סבלנו מחוסר במים.
We joined our mother in the home she had already been living in for two months. Jerusalem was under a heavy siege, and the lack of food and water was felt in the city. We were relatively lucky in the sense that in the home we were living there was a water well, so that we never lacked water.
לאחר כחודש בירושלים ירדנו בשיירת משוריינים לכיוון השפלה, ויחד עם מרבית פליטי עטרות קבלנו חדר משפחתי בבניין נטוש בגבעת עליה שביפו, שנכבשה באותה תקופה. שם גרנו כשנה עד שעברנו לבית דירות בתל-אביב.
After a month in Jerusalem, we descended in an armoured convoy towards the flatter plains, and together with most of the refugees of Atarot we received a family room in an abandoned building in the neighbourhood of Givat Aliyah in Yapho, that was captured in the same time. There we lived for a year until moving to an apartment block in Tel Aviv.
מאחר והורי החליטו שלא להצטרף לשאר בני עטרות שהתחילו לבנות את ביתם ומשקם מחדש במושבה הטמפלרית וילהלמה – בני עטרות שליד שדה התעופה, לוד.
My parents decided not to join the rest of the old members of Atarot that began to rebuild their lives in the German Templar Colony Wilhelma – Bene Atarot, that was near the airport in Lod.
בינתיים אחי צבי התגייס לפלמ”ח והשתתף בכיבוש באר-שבע ואילת והיה בין מניפי דגל הדיו המפורסם באום אל רש-רש, היא אילת.
In the meanwhile, my brother Tzvi, was drafted into the Palma”h, and participated in the capture of Beer-Sheva and Elat. He was among the famous flag bearers who raised up the Ink Flag in Um-El-Ras-Ras, Elat.
גם אני בתוך זמן קצר התגייסתי לצה”ל, כמובן לחיל הקשר, והוצבתי בבסיס צריפין שרק נכבש זמן קצר ליפני כן, אולם משם נדדנו לעיתים קרובות ברחבי הארץ להיכן שהיה צורך בשרותינו. במהלך שרות זה חליתי בטיפוס, הקאתי ושלשלתי ללא הפסקה ונפלתי במשקל באופן מדאיג. אחרי שהייה ממושכת בבית החולים נשלחתי הביתה לתקופת החלמה ארוכה. לא עבר זמן רב והפסקת האש נכנסה לתוקפה ומלחמת השחרור הגיע לסיומה. השתחררתי, וכמו כלם ניסיתי להתחיל את חיי כאזרחית.
I too, within a short time, enlisted with the Israeli Defence Forces, of course, with the Signals Corps, and was assigned to the base in Tzriphin, that had only recently been captured, however when required, which was often, we were sent to different parts of Israel. During this service, I contracted Typhus, and was violently ill and began to lose weight all too fast. After a long stay in hospital I was sent home for a long while to recover. Shortly after this, ceasefire was declared and the Independence War came to an end. I was discharged, and like everyone I tried to start my life as a civilian.
בינתיים הורי קיבלו את דמי הפיצויים על אבדן המשק, שנישאר בתחומי ממלכת ירדן, ורכשו דירה בבית דירות ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב.
In the meanwhile, my parents received compensation for the loss of their farm, that remained under control of the Jordanian Kingdom, and used those funds to purchase a flat in Arlozorov Street in Tel Aviv.
בתקופה ההיא אימא הייתה תחת לחץ מתמיד, כאשר גם אני ובעקר צבי אחי היינו מגויסים, ולעיתים קרובות לוקחים חלק בפעילויות מסוכנות. אימא חיה בתקופה ההיא על קפה וסיגריות, דיאטה שכמובן לא היטיבה עמה יותר מידי. ואכן ערב אחד ב1949 בהיותי בבית, שמעתי את אימא נאנחת בקול חזק מהרגיל, אולם עד שניגשתי אליה היא כבר שכבה ללא רוח חיים, כתוצאה של אירוע מוחי חמור, והיא רק בת 49 .
During that period, my mother was very distressed, when my brother Tzvi and I were in the army and taking part in dangerous missions. She lived on a diet of coffee and cigarettes, which of course did not do her any favours. And so one evening in 1949, when I was at home, I heard her shout out louder than usual, by the time I came to her she lay there lifeless, as a result of a severe stroke, and she was only 49 years of age.
מותה של אימא היה מכאיב ומעציב והיגיע באופן בלתי צפוי בסיומה של תקופה קשה שעברה על כולנו.
Her death was particularly painful and saddening as it came unexpectedly at the end of a particularly difficult period for all of us.
ואבא שהיה לא רק בעל, אלה גם חברה הקרוב, היה מוכה בצער עמוק.
My father, who was not only her husband, but her close friend, went into a deep sorrow.