וכך כשנה וקצת לאחר שעלינו לארץ ולאחר שהניסיון הקיבוצי כשל, עברה המשפחה לעטרות, שהיה אז מושב עובדים קטן, באיזור יחסית מבודד, בלב סביבה ערבית כ 11 קמ מצפון לירושלים. ומיספר שנים מאוחר יותר הוקם לידו על אדמות חקלאיות שהופקעו, בסיס צבאי בריטי עם שדה תעופה קטן למטוסים קלים.
And so after a year and a little after our aliyah, and after our Kibbutz experiment failed, the family moved down to Atarot, which was then a small moshav, in a relatively isolated area, in the heart of Arab settlements, approximately 11 kilometers north of Jerusalem. A few years later, after agricultural lands had been captured, a British light airstrip was set up.
מרבית התושבים עבדו בירושלים, והחזיקו משק עזר קטן ליד הבית. אולם להורי האידייליסטים היו רעיונות אחרים. הם החליטו להפוך את החקלאות לאורך חיים, ולעסוק בכך באופן מלא.
While living in small homesteads, the majority of the moshav’s residents worked in Jerusalem. However, my idealistic parents had different ideas. They decided to take their forays into agriculture more seriously and began to turn these activities into their livelihood.
אני וצבי אחי, שכבר דיברנו עברית טובה השתלבנו בקלות בבית-הספר הקטנטן של המושב שבו למדו בכיתה אחת, כל ילדי המושב, כ 25 ילדים מכיתה א’ ועד ח’. במהרה התחברתי עם הבנות ובעקר עם מלכה לוויט, הדסה גולוב, נילי שפילמן ויהודית גפנר. ואני עדין זוכרת את עמליה שהייתה מורתי האהובה. במשך הזמן התגליתי “ככוכב” כדור-רגל כך שבהפסקות במקום לשבת ולקשקש עם בנות כתתי לעיתים שחקתי כדור-רגל עם הבנים. כן גיליתי את הכיף שביצירתיות, ונמשכתי לאומנות. התחלתי לצייר ולעבוד בחמר. אחרי הלימודים הינו הולכים לשחק בחורשת האורנים או על בור המים הגדול שלידו היה עץ תות ענק שבעונה נתן כמות ענקית של תותים לבנים שהיו אהובים במיוחד על כל הילדים, ולימים כשגדלנו הינו באים לבור המים לריקודי עם.
My brother, Tzvi and I, who already spoke Hebrew well, easily fitted in with the children of the moshav’s small school, which happened to all learn in the one class, in all 25 children, from grade 1 to 8. I quickly befriended all the girls, and especially Malkah Levitt, Hadassah Golob, Nili Shpillman and Yehudit Gaffner. I still remember Amalia, my beloved teacher. In this time I found I was a bit of soccer-star, during playtimes, often, instead of chit-chatting with the girls I would play with the boys. I also discovered my creativity in this time, and was drawn to art. I began to draw as well as model clay. After my studies we would go play in the pine plantation, or near the large water tower, which next to it had an enormous mulberry tree which in its season would provide much fruit to the kids. Later, when we had grown a little we would come to there for folk dancing.
.
בור המים של עטרות – Atarot’s water hole
– the school and the water tower בית הספר ומגדל המים
לעיתים קרובות נהניתי לרכב לפנות ערב על הסוס היפה שלנו- מסעוד בשדות, ובחופש הגדול תמיד היה כיף כשילדי העיר באו להתארח לתקופה ארוכה במושב, אני התחברתי במיוחד עם חנה מתל אביב שבאה להתארח עם אחיה אצל משפחת אקסלרוד, וככה צמחה לה חברות עמוקה שנחגגה בחופשים הגדולים של ילדותנו והמשיכה הרבה שנים מעבר לכך.
On regular occasions, in the late afternoons, I would enjoy riding our beautiful horse Masud in the fields, and during the long Summer holidays it was much fun hosting the city children. I especially became close with Hannah form Tel Aviv who was staying with her brother at Axelrod family home, and as the years passed our friendship became deeper and continued on.
– the chidlren of the Atarot school ילדי בית הספר בעטרות
I am Standing fifth from the left with plaited hair – אני חמישית משמאל עם שערי בצמות
I am in the middle with my hand holding the side of my face – אני באמצע עם ידי על פניי
בינתיים המשק שלנו הלך והיתפתח וכל בני המשפחה, קטנים וגדולים לקחו חלק מלא בעבודה. הכרם ניטע, הלול לביצים הוקם וגולת הכותרת הייתה רפת החלב ויצור הגבינה. אבי השקיע את מיטב חסכונותיו מהעסק בקובה ורכש מהולנד פרות חלב פריזיות בעלות תנובה גבוהה במיוחד. הרפת שגשגה עם מעל ל 20 פרות חולבות ומכל הארץ הגיעו חקלאים ממושבים וקיבוצים לראות ולילמוד. ואבי החל למכור עגלות ועגלים להשבחת החומר הגנטי. והיה בכך לאחד המיסדים של עדר החלב הישראלי, שלימים הפך לסיפור הצלחה עולמית.
In the meanwhile, our farm expanded, and everyone in the family, young and old, did their part. The vine was planted, the chicken coop was set up, and what we took most pride in was the dairy that we had set up, and the cheese that we were producing. My father invested much of his savings from our company in Cuba purchasing Frisian dairy cows from Holland, with a particularly high milk yield. The dairy grew and had more than 20 cows, with people from all corners of the country, moshavim and kibbutzim, coming to watch and learn. My father also began selling some of the calves to improve the genetic stock of other farms. He was one of the pioneers of the Israeli dairy industry, which before long won international acclaim.
-My father, Yaakov with the water he is about to take to the cows אבי יעקב סגל מוביל מים לפרות
יחד עם צבי אחי, היינו משקימים כל בוקר לאסוף ביצים, לחלוב את הפרות , ולבצור ענבי מוסקט שחורים נוטפים טל, עוד לפני שהלכנו ליום לימדים לבית-הספר, ניהלנו אורח חיים שכיום יחשב כקשה ולא-מקובל לילדים. אך עבורי ההיתנסות הזאת גיבשה את אישיותי, את חוזקי ועקשנותי שמאפינת אותי לכל אורך חיי.
Together with my brother Tzvi, we would arise every morning to collect the freshly-laid eggs, to milk the cows, and to collect the dark Muscat grapes that were dripping nectar, all this before we got to school. It would be true to say, that our lifestyle, by today’s standards, would be considered difficult and not acceptable for children. However for me, this experience shaped my personality, fortified me and gave me the stubborn persistence that accompanied me for all my life.
לא עבר זמן רב מאז המעבר למושב ומאורעות תרצ”ו של 1936 פרצו בארץ. מושב עטרות היה בבידוד מוחלט, והותקף על ידי כנופיות ערביות מהאזור. כל חברי המושב קיבלו תפקידים למקרה של אירועי תקיפה, וגם הילדים הצעירים “זכו” לתפקיד. עליי הוטל לילמוד את סימני שפת המורס, ואת היכולת לקבל ולשדר הודעות תוך שימוש באיתותי פנס. ואכן לא עבר זמן רב בהיותי רק כבת שלוש עשרה כשעטרות שוב פעם הותקפה במאורעות 39 והייתי צריכה לטפס בחשכת הלילה, תחת מטר כדורים אל גג מיגדל המים של המושב, ולאותת עם פנס לעבר בית-הספר ליתומים בירושלים ששם היה מטה ההגנה ולהודיע להם על ההתקפה ולקבל מהם הודאות ופקודות. ללא ספק היתנסיות שכאלו שחזרו על עצמם, ועם האחריות הגדולה והסיכון הרב, גרמו לי להיתבגר מהר מאוד, אולי מהר מידי.
Not a long time passed until the violent troubles of 1936 had spread throughout the country. Moshav Atarot was completely isolated, and was attacked by Arab gangs from the local area. All the members of the community were given tasks in the event of an attack, even the children. I had to learn the Morse code, and was responsible for communications via the signaling of a torch. Before long, when I was only 13 years of age, again Atarot was attacked in the violent troubles of 1939, in the night, under a hail of bullets I had to climb the water tower, and signal to the orphanage in Jerusalem, where members of the Hagganah were stationed with regards to the onslaught, and to receive and pass on messages and orders. Without a doubt, these recurring experiences, with the great responsibility and imminent danger, caused me to mature very quickly, perhaps a little too quickly.
בתקופות שבין המאורעות היו יחסינו עם שכנינו הערבים מכפר קלנדיה הסמוך ממש טובים היו ביקורים הדדים והשתתפות באירועים משפחתיים של שני הצדדים.
In the times between the troubles, our relationship with the Arabs from the adjacent settlement Kephar Qalandiya, very good, and we participated in each other’s family events.
בסיום לימודי הבית-הספר העממי במושב הלכתי ללמוד בירושלים, בתיכון מעלה של ההסתדרות, שהיה אמור להכשיר אותי לעבודה משרדית. חשוב לזכור שבתקופה ההיא רק מעט ילדים המשיכו ללימודי תיכון, הרוב החלו בגיל זה כבר להשתלב בשוק העבודה. במקביל גם התחלתי בעידוד מהורי ללימוד לציר אצל אומן ידוע בירושלים.
Upon completion of my primary schooling in the moshav, I went to study in Jerusalem, in the high school of the Histadrut; these studies were supposed to prepare me for office work. It is important to note, that in that period only a few children progressed onto high school, most simply began to take part in the workforce. At the same time, with the encouragement of my parents, I began to study how to draw with a well-regarded artist in Jerusalem.
– with my brother Tzvi עם אחי צבי
– sculpting with clay in the yard of my home in Atarot מפסלת בחמר בחצר הבית בעטרות
עם הבנות בעטרות
With the girls of Atarot, I am in the back row, first on the left.
Old Atarot’s song/anthem – שיר עטרות
The song’s origin – מקור השיר